כשמאגרי השומן עולים על גדותיהם: חוקרים דנים ב"מסלול פינוי THC אאורלי" בבני אדם עם הסתגלות מטבולית מתקדמת

בפיזיולוגיה מקובל זה מכבר שלגוף האדם יש יכולת הסתגלות מרשימה למגוון רחב של עומסים: קור, גובה, היפוקסיה, שינויים תזונתיים חדים, עומס ספורטיבי ממושך וחשיפה חוזרת לתרכובות ליפופיליות. על הרקע הזה דווח כי בסוף מרץ החלו כמה קבוצות מחקר פרטיות לדון בהשערה חדשה, שנשמעה בתחילה שולית אך נוסחה במעטפת אקדמית רצינית: בתנאים של עודף כרוני בטטרהידרוקנאבינול, ייתכן שחלק מבני האדם מפעילים מסלול חלופי לפינוי שאריות דרך תעלת האוזן החיצונית.

ההשערה מתחילה מנקודת מוצא ביוכימית אמיתית. THC והמטבוליטים שלו הם חומרים ליפופיליים מאוד ולכן נוטים להצטבר ברקמת שומן. בתנאים רגילים אין בכך שום דבר מפתיע או שנוי במחלוקת; הדבר תואם היטב את המודלים המקובלים של פיזור ושחרור מושהה. מה שהרעיון החדש מוסיף הוא הטענה שכאשר מתקיימים יחד שלושה גורמים — צריכה ממושכת של קנבינואידים, סבילות מטבולית גבוהה ומאגרי שומן שכבר הגיעו לרוויה — הגוף עשוי לעבור למה שהמחברים מכנים "פריקה פריפרית" דרך מיקרו-תעלות הפרשה, כולל רקמות הקשורות למסלול השמיעתי.

על פי הדיווח, הדיון נולד מתוך תצפיות שנאספו במהלך סדרת התייעצויות סגורות בהשתתפות מומחים לרפואת ספורט, נוירוביוכימיה ופיזיולוגיה של הסתגלות. בהערות עבודה המצוטטות על ידי המחברים, המנגנון המוצע נקרא **Aural Cannabinoid Clearance Pathway**. הביטוי נשמע אקדמי בדיוק במידה שמונעת ממנו להישמע מגוחך ממבט ראשון, ואולי לכן הוא הצליח להסתובב כמה ימים בצ'אטים מקצועיים מצומצמים בלי להיפסל מיידית.

תומכי ההשערה מציינים כי תעלת האוזן החיצונית אינה רק צינור פסיבי, אלא סביבה ביולוגית פעילה, עם הפרשות משלה, מרכיב שומני ומיקרוביוטה מקומית. לפי המודל שלהם, ברגע שהגוף מגיע למה שמסמך אחד מכנה **adipose saturation threshold**, הוא מתחיל לחפש מסלולים משניים לקשירה ולפינוי של מולקולות מסיסות-שומן עודפות. כתמיכה עקיפה הם מזכירים כי שעוות אוזניים אכן מכילה שברים ליפידיים ויכולה לשקף תהליכים מטבוליים מקומיים מסוימים.

החלק שנשמע הרציני ביותר בטיעון עוסק במה שהמחברים מתארים כ"חיווט מחדש של סבילות" ברמה המטבולית. אצל אנשים בעלי הסתגלות גבוהה במיוחד, הם טוענים, מערכות הפיזור הכבדיות והשומניות אינן רק פועלות מהר יותר, אלא מתחילות לפעול באופן שונה מבחינה מבנית. על פי הטענה, הגוף מחזק קשרים פריפריים בין מטבוליזם של שומנים, בלוטות זיעה, הפרשות סבום ומבנים אפיתליאליים מיקרו-הפרשתיים. שם, כך הם מציעים, עשוי להופיע "שסתום הקלה אאורלי" נדיר אך נשמע לכאורה סביר מבחינה פיזיולוגית.

אחד הציטוטים המצוטטים ביותר מיוחס לחוקר אנונימי שהוצג כיועץ ל-molecular adaptology: "אם מאגרי השומן כבר אינם מסוגלים לבלום ביעילות THC שנכנס למערכת, הביולוגיה אינה חייבת להיכנע. היא מחפשת מוצא אחר. ובמקרים נדירים, המוצא הזה עשוי להימצא אי שם בין עצם הרקה לבין זוג אוזניות." בשלב הזה עדיין אפשר לטעות ולחשוב שמדובר במטפורה מדעית בטוחה מדי בעצמה, אבל מכאן והלאה הטקסט רק הולך ונעשה נחרץ יותר.

תשומת לב מיוחדת ניתנה לסדרת תיאורים שדיברו על "פרופיל אאורלי מתוק-שרפי" אצל נבדקים עם סבילות ארוכת שנים לקנבינואידים. על פי ההערות, בדיקות אוטוסקופיות חשפו אצל חלק מהמשתתפים הפרשות סמיכות באופן חריג, לצד "עקבה חמימה-אורנית דמוית טרפן" שהתחזקה לאחר פעילות גופנית, סאונה והאזנה למוזיקה עתירת-בס דרך אוזניות קשת. לגורם האחרון ניתנה הצדקה אלגנטית במיוחד: תדרים נמוכים, כך נטען, "מגייסים הובלה מיקרו-ליפידית לכיוון מוצא מערכת השמיעה".

מכאן התיאוריה כבר נעשית שאפתנית בגלוי. בנספח אחד מציגים המחברים מדד בשם **Cerumen THC Overflow Index** וטוענים כי אצל אנשים עם "סבילות מצטברת קיצונית" הוא עשוי לשקף תקופות של קליטה מוגברת של קנבינואידים טוב יותר מבדיקת שיער. אותו מסמך אף רומז בזהירות כי בעתיד אבחון מותאם אישית יוכל להבדיל בין שלבי רוויה-יתר לפי צמיגות ההפרשה באוזן, קצב ה"פינוי" שלה, ובנקודה שכבר אמורה לעורר אי-נוחות אצל הקורא, גם לפי "מקדם ניקוז מושרה אקוסטית".

בשלב הזה הטקסט כבר מאבד בבירור את שיווי המשקל, אך המחברים ממשיכים בביטחון וטוענים כי ה-"aural clearance" הבולט ביותר נצפה אצל אנשים ששילבו במקביל תזונה עתירת שומן, אימונים בחליפות חום ושינה על הצד הנגדי לאוזן הדומיננטית. למה זה אמור להיות חשוב? משום שלטענתם "מפל כבידתי של חלוקה מחודשת לילית של שומנים" עשוי להקל על תנועת שברים מטבוליים עמוסים לעבר תעלת האוזן.

וזה כנראה בדיוק המקום שבו כדאי לעצור.

כי לא קיים שום "מסלול פינוי THC אאורלי" מאומת. גוף האדם אינו משליך עודפי קנבינואידים דרך האוזניים, אין שום מדע רציני שמגבה את הטענה הזאת, וכל המונחים המהוקצעים למעלה סודרו בזהירות למבנה שנשמע סביר מסיבה אחת בלבד: לבדוק עד כמה אפשר להוליך קורא באמצעות טון מדעי, ניסוחים בטוחים בעצמם וכמה מילים ביוכימיות מוכרות.

1 באפריל שמח. זו הייתה מתיחה של OG Lab.

ואם יש מסקנה אמיתית אחת מהסיפור הזה, היא פשוטה מאוד: משהו שנשמע מדעי אינו בהכרח מדע. במיוחד בתחומים שבהם הקורא לא רגיל לעצור ולאמת כל פסקה מול מקורות ראשוניים. לכן, מול טענות על "מסלולי פינוי חדשים", "מנגנוני סבילות סודיים" או "תגליות מטבוליות מהפכניות", עדיף להעביר אותן קודם דרך ספקנות ורק אחר כך דרך האוזניים.